פסק-דין בתיק ע"א 41057-04-12

השופט א.ואגו :

זהו ערעור על פסק דינה של ועדת הערעור לפי חוק נכי המלחמה בנאצים, תשי"ד-1954, בשבתה בבאר-שבע, (בראשות כב' השופט, נשיא בדימ' י. פלפל) ולפיו נדחה ערר המערער בפניה בדבר מועד תחילת זכאותו לתשלום פיצויים, לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957 (להלן: "החוק" או "חוק הרדיפות"), בגין עילת העוצר.

המערער הגיש, לראשונה, תביעה לתגמולים לפי חוק הרדיפות, ביום 29.09.97.

הוא יליד 1935, מהעיר פלויישטי שברומניה ותביעתו נסבה על  תלאותיו, כילד, בתקופת רדיפות הנאצים ברומניה, והוא מנה עילות שונות למחלות וללקויות שטען להן, וציין את הנסיבות שגרמו לכך ובהן שריפת בית המשפחה בהפצצות, נדידת המשפחה ממקום למקום והיאלצותו כילד קטן לעבוד למחייתו, שעה שאימו עבדה בעבודה קשה עבור הגרמנים.

התנהל דין ודברים בין המערער למשיבה, באשר הודע לו ב 16.02.99 כי הרשות המוסמכת עומדת לדחות תביעתו, וניתנה לו אפשרות לעיין בתיקו, ולהמציא חומר נוסף לביסוס עילותיו, על מנת לאפשר הגדרתן בקטגוריות המזכות בקבלת פיצוי, כמו, למשל, ביצוע עבודות כפייה.

לימים, נדחתה תביעתו, ובהחלטה שהודעה לו, במכתב הרשות מיום 20.07.99, נאמר, שלא הוכח כי נכותו נגרמה עקב תנאי מאסר או כעין מאסר, במובן סעיף 43 לחוק הפיצויים הגרמני. הטענה בדבר העסקתו, כילד, בעבודות כפייה, לא הוכחה, ונמצאה בלתי מהימנה, והיות שהמערער לא היה זכאי לתגמול מאת הרפובליקה הגרמנית, בנסיבות אלה, אין הוא גם זכאי לתגמול על פי החוק הנ"ל, מכוח ההסכם שבין הרפובליקה לבין מדינת ישראל, נשוא סעיף 1 לחוק.

טעמו של דבר הוא בכך, שבמסגרת הסכם השילומים שבין מדינת ישראל לגרמניה, ויתרה המדינה, בשם ניצולי השואה, על זכותם של חלק מהם, ועליהם נמנה המערער, לתבוע פיצויים בגין נזקי בריאות ישירות מגרמניה. המדינה, דרך המנגנון שבחוק הרדיפות לקחה על עצמה לשאת בפיצוי שהיה מגיע לאותם ניצולי שואה, אלמלא הויתור  שנעשה, ולו עמדו בקריטריונים והיו זכאים לאותו פיצוי על פי החוק הגרמני. עילת הנרדפות הרלוונטית לטענותיו של המערער הייתה זו המתייחסת לפרק "שלילת חירות" לגבי מי ששהו מחוץ לגבולות הרייך הגרמני בתקופה הרלוונטית.

לאחר שהמערער בחר, בשעתו, שלא להגיש ערר, כפי זכותו, על החלטת הדחייה האמורה, מיום 20.07.99, היא הפכה לחלוטה.

ביום 07.11.05 פנה המערער למשיבה, שוב, וביקש לחזור ולבחון עניינו לאור ההלכה שנפסקה ב דנ"א 11196/03 גרנות נ' הרשות המוסמכת, ואשר עניינה היה בהכרה בעילת הגרוש.

גם בקשה זו נדחתה על ידי מחלקת התביעות של הרשות, ביום 08.12.05, מאחר ופסק הדין דנא אמנם מתייחס לנושא הגרוש, בין היתר, במדינות בלקניות, ובהן רומניה, אולם נמצא שהמערער כלל לא טען לגרוש כלשהוא ומשום כך ההלכה שנפסקה, אינה מסייעת בעדו.

במהלך 2009 פנה שוב המערער למשיבה וחזר על פרטי נרדפותו הנטענת, והובהר לו כי אינו עומד בדרישות החוק והפסיקה להוכחת עילת נרדפות, ובהעדר ראיה חדשה, דבר המאפשר חידוש הדיון על פי חוק הרדיפות, אין מקום לדון שוב בעניינו.

והנה, לאחר מתן החלטת ביהמ"ש העליון ברע"א 5512/09 הרשקו נ. הרשות המוסמכת, מיום 24.11.09 (להלן - "פס"ד הרשקו") הוכרה, באורח סופי (לאחר גלגולים שונים של העניין בערכאות שונות, שאינם רלוונטיים לדיוננו) , עילה נוספת כמזכה לתגמול על פי החוק - והיא עילת העוצר. עניינה בכך, שגם עוצר חלקי כפי שהתקיים בערים שונות בבולגריה וברומניה עשוי, בהתקיים תנאים מסוימים, לעלות כדי שלילת חירות המזכה בתגמולים על פי החוק.

זו הפעם, פנייתו של המערער למשיבה, ביום 01.12.09 בעקבות פרסום פסק דין בעניין "הרשקו", נענתה בחיוב ותביעתו להכיר בו בעילה זו, כזכאי לפי החוק, הוכרה. נמצא שמתקיימים בו התנאים שנקבעו על ידי בית המשפט בעניין "הרשקו" והוחלט לשלם לו תגמולים מהיום בו הועלתה לראשונה על ידו עילת זו כעילת נרדפות, דהיינו, 01.12.09.

נקיבת המועד הקובע דנן היא ביסוד הערר שהוגש בפני הועדה שבראשות כב' הנשיא בדימ' פלפל, ופסק דינה הוא נשוא הערעור שבפנינו כעת.

המערער טען כי יש להכיר בזכאותו רטרואקטיבית החל  מ 29/9/97- מועד הגשת תביעתו המקורית, הראשונה, להכרה בזכאותו על פי החוק (נדגיש, כבר כעת כי אותה עת לא הועלתה כל טענה בהקשר עילת העוצר או בדומה לכך).

ועדת הערעור, בדחותה ערר המערער, קבעה כי עילת העוצר הוכרה , ובאה לעולם, עם מתן פסה"ד בעניין "הרשקו", ולא היתה קיימת טרם מועד זה.

הדבר הומשל, בחוות דעתו של כב' הנשיא בדימ' י. פלפל, בהסכמת חבריו לועדה, לתביעת פיצויים מכוח חוק שמקנה זכות התביעה בעילה מסוימת החל ממועד קבלתו בכנסת. הזכאות קמה ממועד כניסת החוק לתוקפו ולא בגין תקופה קודמת.

לאחר שבפנינו שב המערער וטוען כי נגרם לו עוול בכך שלטעמו מזה עשרות שנים מתכחשת הרשות לנכות הנפשית שנגרמה לו בשל רדיפות הנאצים, וכי משהוכרה, לבסוף זכאותו, אין זה מן הדין להחילה אך ממועד הגשת התביעה הספציפית בגין עילת העוצר, הבהירה באת כוח המשיבה, עו"ד שוהם, כי המועד הקובע דנן מחייב, ובלתו אין, גם מכוח פס"ד "הרשקו" בעצמו, והפסיקה שבאה בעקבותיו.

דברים אמורים בכך, שעל פי קביעותיה של ועדת הערעור בעניין "הרשקו", לצד הרחבת מעגל הזכאים, עם ההכרה בעילת העוצר, נקבעו מועדי תחילת תשלום התגמול בהתאם לסיווג התביעות בזיקה לציר הזמן. מתווה זה אושר בכל הערכאות שהוסיפו לעסוק בעניין, לרבות בביהמ"ש העליון. נקבע הסדר של מועד קובע לגבי תביעות שהוגשו בעילה זו, וטרם ניתנה בהם החלטה לעת פרסום פס"ד "הרשקו", כמו גם ביחס לתביעות מחודשות של תובעים שפנו בעילת עוצר בעבר אך נדחו, ולא היה ערר תלוי ועומד על כך, וכן, וזה הרלוונטי לעניינו של המערער - נקבע מה הדין ביחס לתביעות חדשות של תובעים, שהוגשו לאחר גיבוש ההלכה. ביחס לאלה המועד הקובע הינו יום הפניה למשיבה בעילה הספציפית הזו.